זה לא הסיפור שלי, זה לא נוסטלגיה, זה הסיפור של כולנו.
במעשים קטנים ויום יומיים, בכל רגע אנחנו בוחרים ויוצרים את חיינו.

יום רביעי בערב מאוחר, ערב ראש השנה, דפיקות בדלת האשקובית, השכן בפתח.
אומר לנו : "אין פרוכת לבנה לראש השנה".
אנחנו שכנים ומכירים, אם הוא אומר הוא יודע. רק הגענו 2  משפחות יחד לפני פחות משנה לישוב.
חושבת לעצמי – מה עכשו?  עכשו? יומיים לפני החג?
אני עם תינוקת בת שלושה חודשים בקושי, אישה צעירה בת 20 וקצת ,
 גרה בחור העולם הזה, אי שם , קצת פחות משנה.
חושבת בתוכי : מאיפה נביא עכשו פרוכת לבנה? מאיפה נביא בכלל בד לבן?
"אין לך איזה בד לבן?" שואל אותי ברצינות תהומית כאילו תפילות החג תלויות בפרוכת.
יודעת שאין לי משהו מתאים לפרוכת, ואין חנויות בסביבה.
משום מקום בתוכי אני עונה לו "אחפש ונארגן משהו" 

יומיים לחג, לא רק שאי אפשר לנסוע לחג להורים כי אין כאן מנין לחג, להיפך אני מבשלת חג, מארחת אותם.
יותר נכון אופה הכל כי הרי החשמל מהגנרטור, וזה הכי זול. נשארים, כי אין מנין ומי שכבר נשאר, מארח.
יומיים לחג ואני מתחילה לחפש פיסות בד, משהו, כלשהו, לפרוכת לבנה.
מוצאת בארגזים ערימת ריבועי בד קטיפה, לבן. שסבתא טובה ז"ל (סבתא של בעלי) נתנה לי , שיהיה.
אמרה בזמנו "תעשי עם זה משהו" ושמרתי בהערכה.
מתחילה לשחק עם הריבועים – מחברת, מרכיבה ,מפרקת, בונה פרוכת מפיסות בד מסבתא.
לאט לאט ומהר מהר, בכל זאת ערב חג, נבנה דימוי של אבני הכותל. מחברת, מצלילה בצבעי בד על קטיפות.  ממרכזת מרכז ציורי בגווני צבעי משי, על פיסת בד מרכזית מתאימה מוסיפה שער וטלית, ואבינו מלכינו פתח.
לא מושלם, ממש לא, אבל בסיס טוב.

לילה נוסף על זה, מחברת ותופרת את כל החלקים, ומתחילה לרקום בחוט עבה – פסוק על הפרוכת.
 כי איך אפשר בלי פסוק? אבל איך אפשר לרקום כשממש ערב חג? ערב חג מתקרבאלינו בצעדי ענק! לפנות בוקר כשסיימתי את התפירה והרקמה ,בחרתי ורקמתי על הפרוכת, בנוסף, הקדשה לעילוי נשמת הורי הורי- סבתותי וסבי שלא הכרתי. לא סיפרתי על כך להורי. חזרתי לעומס ההכנות.
אבא שהגיע לישוב ולבית הכנסת בליל החג, ראה את הפרוכת ומאד מאד התרגש. הוריו היו חלוצים, ממקימי "המושבה" בני ברק, וכשהוא בא לכאן אמר שככה זוכר את המרחבים וההרים החשופים בילדותו סביב בני ברק. הורי אימי והוריהם היו חלוצי העיר העברית הראשונה תל אביב, עלו כצעירים חולמים בין המלחמות.
אבא ראה את הפרוכת התרגש מאד ושתק. בסיום הסעודה "הכריח" את אמא לבוא איתו לטיול בחוץ, לנשום אויר ולקח אותה לתוך "בית כנסת" הזמני שלנו במושב המתחדש.  נתן לה להתבונן בבית הכנסת, לגלות ולראות את הפלא. ההתרגשות היתה גדולה, הם ככ שמחו בשותפות, שלנו ושלהם כהורים, בחלוציות המתחדשת, עליה הם גדלו כילדים.